החלטה
מהלך הדיון בבקשה וטענות הצדדים
בפני התנגדותו של המבקש, מר חנניה סנדרוסי, לבקשה לביצוע שטרות שהגישה המשיבה, חברת הלה (המכונים לבריאות המשפחה) בע"מ, בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא, בתיק מס' 1711482103.
בתצהיר ההתנגדות טען המבקש, כי ביטל את ההמחאות נשוא ההתנגדות, משום שלא קיבל תמורה בעדן.
לטענתו, הוא כבר 5 שנים בלי שיניים, כלשונו, והוא מוכן לשלם את החוב רק לאחר שיקבל את השיניים.
ביום 14/11/2010 התייצב בפני החייב לדיון בבקשה ונחקר על תצהירו.
בחקירתו התברר, כי בניגוד לנטען בתצהירו, שהמשיבה ערכה טיפולים שונים בשיניו, שכללו עקירת כל שיניו והרכבת שיניים תותבות זמניות.
המבקש העריך את התמורה שקיבל כ"חצי תמורה בערך", כלשונו, וזאת משום שלא קיבל את השיניים התותבות הקבועות.
המבקש הודה כי חלק מן השיקים חוללו, משום שלא היה די כסף בחשבונו.
הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.
המבקש חזר על טענתו כי "לא קיבל שיניים", כלשונו, ולכן לא צריך לשלם את התמורה בגין השיקים.
ב"כ המשיבה טען, לעומתו, כי הגנתו של המבקש הוכחה כהגנת בדים שכן טען, בתחילה, שלא קיבל כל תמורה בעד השיקים ובחקירתו הודה כי לא כך הם פני הדברים.
עוד טען ב"כ המשיבה, כי חשבונו של המבקש היה מוגבל, ולפיכך חוללו השיקים ללא קשר לטיפולים שניתנו או לא ניתנו.
דיון והכרעה
בסעיף81א(ג)סיפא לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז–1967, נקבע כהאי לישנא:
"לעניין הדיון בבית המשפט רואים את ההתנגדות כבקשת רשות להתגוונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963."
לאחרונה סוכמה ההלכה בדבר טיבו של סדר הדין המקוצר בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם בנבו) מפי כב' הש' א' רובינשטיין:
"מן המפורסמות, כי בשלב של מתן רשות להתגונן מוטל על הנתבע עול הוכחה מצומצם. ואולם, התמונה אינה חד-ערכית: בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נאמר מפי הנשיא ברק, כי במסגרת בקשת הרשות "נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." ובע"א 89/248 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ציין הנשיא שמגר, "כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן... גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה". דברים אלה בהירים הם, ומדברים בעדם; ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 386-385; לשלמות התמונה יצוין, כי רשות ניתנת – שעה שהיא ניתנת על פי המבחנים האמורים – אף בטענה בעל פה כנגד מסמך; ע"א 454/65 סלבין נ' גליק, פ"ד כ(2) 15 (השופט - כתארו אז - זוסמן). כללם של דברים, נאמר כי "גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית המשפט, להבדיל ממי שהגנתו, הגנת בדים" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46, המפנה לזוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין), תשנ"ה -1995, 677-676; ראו גם ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד, פ"ד מו(4) 193, 196 (השופט – כתארו אז – מ' חשין)). עם זאת ראו דברי השופט טירקל בענין האחים אלפי (שם), כי "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו".
(ההדגשות שלי – י.ב.).
נשאלת השאלה - מתי יש לקבוע כי המדובר ב"הגנת בדים"? מהם סימני ההיכר של הגנה כזו?